מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי

פסק דין

1. ביום 4.2.2008 מכרה המערערת למשיב רכב מסוג "הונדה סיוויק קומפורט 3", משנת ייצור 2007, לאחר שזכה במכרז לרכישתו. המכרז פורסם באתר האינטרנט "ואללה שופס". מחיר המחירון של המכונית באותו מועד היה 182,000 ₪, והמשיב הציע תמורתה 130,000 ₪. המשיב ביקש להוסיף אביזרים שונים לרכב, ולפיכך הסכום הכולל אותו שילם למערערת היה 135,178 ₪.

2. ביום 12.3.2008 החנתה אשתו של המערער את המכונית סמוך למקום עבודתה, וכחצי שעה לאחר מכן נמצאה המכונית במורד הרחוב, לאחר שהתדרדרה והתנגשה במכונית אחרת. המכונית תוקנה במוסך מורשה של המערערת והוחזקה לשם כך במשך שבוע ימים במוסך. התיקון הושלם רק ביום 21.5.2008, לאחר שחלפים שחסרו לשם השלמת התיקון, הגיעו למוסך. באותו מועד הוחלף מנגנון ידית בלם היד של המכונית. אין חולק, כי ההחלפה נעשתה על פי הוראות היצרן, שהודיע ליבואני הרכב ברחבי העולם, ולמערערת בכללם, כי נתגלה פגם בבלם היד וכי הבלם יוחלף בכל המכוניות מן הדגם האמור, לאחר שיושלם ייצור החלק בכמויות הנדרשות. היצרן שלח את ההודעה במהלך חודש אוקטובר 2007, ונתן ליבואנים הנחיות כיצד להתנהל בתקופת הביניים עד להחלפת המנגנון.

3. משנודע למשיב על החלפת המנגנון האמור, ומשהוברר לו כי המערערת ידעה על הצורך בהחלפתו עוד בטרם רכש את המכונית, דרש כי תחליף את מכוניתו במכונית חדשה מאותו דגם. המערערת דחתה דרישה זו. כך גם דחתה את הצעתו של המשיב כי תמכור את המכונית בעצמה, לאחר שהודיע לה כי הוא מתכוון למכור אותה, וכן דחתה את הצעתו לפיה תבדוק את המכונית באמצעות שמאי מטעמה. על הודעתו כי מצא קונה, אולם הוא מבקש ליתן למערערת הזדמנות נוספת להשיב להצעתו, לא הגיבה, ולפיכך מכר המשיב את המכונית בסכום של 125,000 ₪.

4. המשיב תבע את המערערת על נזקיו בבית משפט השלום. בית המשפט (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) קיבל את רובה המכריע של התביעה, לאחר שקבע כי המערערת מכרה למשיב את המכונית מבלי לגלות לו עובדה מהותית, וכי המכונית התדרדרה עקב הפגם שבבלם היד. מכאן הערעור.

5. לטענת המערערת, לא הובאה בפני בית משפט קמא כל ראיה לכך שהיה פגם בבלם היד במכוניתו של המשיב. בית המשפט נסמך בקביעתו על מסמכי היצרן, ועל אלה בלבד, אולם כל שניתן היה ללמוד מהם כי השתחררות בלם היד עלולה להתרחש רק אם לוחצים על לחצן השחרור בעת הרמת הבלם, והנה אשת המשיב העידה מפורשות כי לא לחצה על הלחצן במהלך פעולת הרמת הבלם. משכך, אין אפשרות שהבלם השתחרר כתוצאה מן התופעה, שהתרחשה במספר בודד של מקרים באנגליה ובספרד, כפי שדיווח היצרן. טענה עיקרית נוספת בפי המערערת היא, שדף ההנחיות אותו הורה היצרן למסור לידי הרוכשים, על מנת שידעו כיצד להתנהל בעת הרמת הבלם בתקופת הביניים שעד להחלפתו, אכן נמסר בפועל לידי המשיב בעת הרכישה. המערערת סבורה, כי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה המשיב לא קיבל את הדף האמור במועד הרכישה - שגויה, שכן היא מתעלמת מן הראיות שבאו בפניו לעניין זה. לפיכך, ומאחר שאשת המשיב החנתה את הרכב בניגוד להנחיות היצרן, היינו בהילוך סרק ולא בהילוך אחורי (כנדרש מקום שהרכב חונה בשיפוע כלפי מטה), הרי שאין לייחס למערערת אחריות כלשהי לנזקו של המשיב. ועל כל אלה טוענת המערערת, כי לא נגרם למשיב כל נזק כתוצאה ממכירת הרכב ולפיכך טעה בית המשפט כשפסק לו פיצויים בגין ירידת ערכה של המכונית.

6. דין הערעור להדחות. פסק דינו של בית משפט קמא מנומק היטב ומתייחס לכל השאלות העובדתיות שחייבו הכרעה. קביעותיו של בית המשפט הן מן הסוג שאין ערכאת ערעור מתערבת בהן, ולא מצאתי בנימוקי הערעור עילה לסטות מכלל זה. הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות ואין לגלות בו טעות בחוק. ניתן, אפוא, לדחות את הערעור על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, למעט עניין שולי אליו אתייחס בסוף. עם זאת, אוסיף מספר הערות משלי.

7. אין חולק, כי כבר בחודש אוקטובר 2007 קיבלה המערערת הודעה מן היצרן בדבר תקלה שנצפתה בכלי רכב מן הדגם הנדון, שהתדרדרו בעת שחנו בשיפוע. היצרן הודיע ליבואני הרכב בעולם, ולמערערת בכללם, כי בכוונתו להחליף את מנגנון בלם היד בתחילת שנת 2008, לאחר שחלקי החילוף יהיו מוכנים. היבואנים נדרשו לשלוח מכתב, בתחילת חודש נובמבר, לכל הלקוחות שרכשו את המכונית מן הדגם האמור, לידעם על האפשרות שבלם היד יאבד מיעילותו, ולהנחותם כיצד להימנע מכך. להודעה צורפה הנחייה, בלוויית תמונות, ולפיה בעת עצירת המכונית יש למשוך את בלם היד מבלי ללחוץ או לגעת בלחצן. כמו כן ניתנו הוראות כיצד להחנות את המכונית בעלייה ובירידה. אין חולק, כי בחנייה בירידה ההנחיה היא שיש לסובב את הגלגלים הקדמיים לכיוון המדרכה ולשלב את תיבת ההילוכים להילוך אחורי. במכתב הובא הסבר לפיו, ככלל, במצב הדברים הרגיל ידית הבלם עלולה להשתחרר מ"שן" אחת, אולם בדגם הנדון התברר כי עלולה להיות השתחררות של הידית מיותר מ"שן" אחת, וכי הדרך למנוע זאת היא בכך שהידית תופעל מבלי להשתמש בלחצן.

מן האמור לעיל עולה, כי על פי הנחיית היצרן ברור שלא רק לחיצה מודעת על הלחצן עלולה לגרום להשתחררות ידית הבלימה, כי אם נגיעה בלתי מודעת עלולה אף היא להביא לכך. שאם לא כן, לא היה היצרן מייחד הנחייה אחת, המלווה בציור, האוסרת על לחיצה בעת ההרמה, והנחייה נוספת, המלווה בציור, האוסרת על נגיעה בעת ההרמה. משכך, אין בעדותה של אשת המשיב, לפיה לא לחצה על הלחצן בעת שהרימה את הידית, כדי לשלול את האפשרות שנגעה בו בעת שעשתה את הפעולה האמורה ופגעה, מבלי משים, ביעילות בלם היד.

8. כך גם לא מצאתי ממש בטענה לפיה לא באו בפני בית המשפט ראיות לכך שבלם היד במכונית המסוימת היה פגום. ראשית, כפי שהעיד המומחה מטעם המשיב, לא יכול היה לבדוק את בלם היד המקורי, שכן הבלמים שהוחלפו הוחזרו על ידי מוסכי הונדה ליצרן. שנית, חוות דעתו של המומחה, ולפיה אלמלא התקלה ידית הבלם לא הייתה משתחררת גם במצב של לחיצה על הלחצן בעת הרמתה, לא נסתרה. עוד העיד המומחה, וגם בעניין זה לא הוצגה חוות דעת נגדית, כי אלמלא הפגם, הייתה התדרדרות הרכב נמנעת גם במצב של שילוב בהילוך N (הילוך סרק). בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של המומחה, וקבע את הממצאים לעיל על יסודה. האפשרות שמציעה המערערת כהסבר חילופי הינו, שהתדרדרותה של המכונית היא פרי פעולת דחיפה מכוונת של מאן דהוא. הסבר זה אינו מעוגן ולו בבדל ראיה, ולעומת זאת, די במערכת הראיות כפי שהוצגה כדי להוכיח במאזן הסתברויות, אם לא למעלה מכך, כי בלם היד שבמכונית סבל מן הפגם שהתגלה, היינו שנגיעה בלחצן, גם מבלי משים, בעת הרמתו, פוגעת ביעילותו.

9. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי המערערת לא דיווחה למשיב על ההנחיה בדבר אופן הפעלת בלם היד ועל הצורך בהחלפתו. גם ממצא זה מעוגן בראיות. בית המשפט נתן אמון בעדותו של המשיב, ומצא לה תימוכין בעדותו של מנהל סוכנות המערערת בירושלים, שאמר כי לא היה זה תפקידו של נציג המכירות לדווח על הפגם ועל הצורך בהחלפת ידית הבלם, שכן המדובר ב"עניין טכני". כך גם העיד העד משה כהן, שהיה מי שמסר את המכונית בפועל לידיו של המשיב, כי לא ידע כלל שרוכשי המכוניות אמורים להיות מוזמנים להחלפת בלם היד, וזאת למרות שהמשיב רכש את הרכב מספר חודשים לאחר שהודעתו של היצרן הופצה בין היבואנים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערערת אכן פעלה על פי הוראות היצרן ודאגה להדפסת דף המידע בו מופיעה ההנחיה כיצד להפעיל את בלם היד. עם זאת, בית המשפט התרשם כי מר כהן לא ידע מדוע עליו לחדד את ההנחיה, ומסיבה זו גם לא הפנה את המשיב באופן מיוחד אליה ולא טרח להזהיר את המשיב מפני מגע עם לחצן השחרור שבידית הבלם. איני מוצאת כי "הרשומה המוסדית" שהוצגה על ידי המערערת, מכוחה מבקשת היא ללמוד שדף ההנחיה צורף לספר הרכב, יש בה כדי להתגבר על מידת האמון שרחש בית המשפט כלפי המשיב. ספק בעיני אם המסמך שהוצג מטעם המערערת עונה על ההגדרה של רשומה מוסדית (סעיף 36(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), ולא הוצגו כל ראיות באשר לאופן עריכתה, עד כי אין מתקיימת אפשרות שארעה טעות וכי למרות הרישום לא צורף הדף.

כך גם נתן בית המשפט אמון בטענתו של המשיב, לפיה ההנחיה שקיבל בעת שהרכב נמסר לידיו הייתה, כי בעת חניה יש לשלב בהילוך N, על אף שהנחיה זו היא בניגוד לתקנות התעבורה ובניגוד להוראות היצרן. בית המשפט קבע, כי המדובר בתיבת הילוכים חריגה, שאין מופיע עליה סימון של חניה (P), ולפיכך יכול היה המשיב להניח כי ההנחיה כרוכה בטיבה של תיבת ההילוכים המיוחדת. בית המשפט אף קיבל את הסברו של המשיב, לפיו לא הייתה כל סיבה שיימנע מלפעול על פי הוראות היצרן, אלמלא הונחה מפורשות לנהוג כפי שנהג וכפי שלימד את אשתו לנהוג. בהקשר זה אחזור ואזכיר את ממצאו של בית המשפט, המעוגן בעדות המומחה שלא נסתרה, ולפיו אלמלא הפגם בידית הבלם, לא היה הרכב מתדרדר גם אם הידית שולבה בהילוך N. משכך, גם לו נתקבלו טענות המערערת לפיהן הונחה המשיב להחנות את הרכב בהילוך אחורי כשהוא חונה בירידה, העובדה שהרכב הוחנה כשהוא משולב בהילוך N, לא היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפגם בידית הבלם לבין ההתדרדרות.

10. נוכח כל אלה, מסקנת בית משפט קמא לפיה היה פגם בבלם היד של המכונית, וכי מתקיים קשר סיבתי בין הפגם האמור לבין התדרדרות הרכב מעוגנת היטב בראיות. כך גם איני מוצאת דופי במסקנה אליה הגיע בית המשפט, ולפיה התנהלה המערערת כלפי המשיב בחוסר תום לב, תוך שהיא מפרה את חובת הגילוי החלה על צד המתקשר בחוזה. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה מוצדקת נוספת, והיא שהמערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית בהתחשב במהות הנתון שלא הובא לידיעת המשיב. בית המשפט קיבל את דבריו של המשיב, ולפיהם לא היה מתקשר בהסכם לו ידע את העובדות לאשורן. ואם כך, זכאי הוא למלוא הפיצויים על הנזק שנגרם לו.

11. גם בכל הנוגע לנטען בקשר עם גובה סכום הפיצויים שנפסק, אין בידי לקבל את טענות המערערת. עיקר קצפה של המערערת יצא על חיובה בפיצוי בגין ירידת ערכה של המכונית. בית משפט קמא פיצה את המשיב על הפער שבין מחיר המחירון לבין מחיר המכירה. טענת המערערת לפיה קנה ממנה המשיב את הרכב במחיר נמוך ממחיר המחירון אינה לעניין. בצדק טוען המשיב, כי התביעה שהגיש לא הייתה תביעה לביטול חוזה ולהשבה, אלא לפיצוי בגין נזקיו שנגרמו לו עקב מעשיה ומחדליה של המערערת. המחיר בו מכרה לו המערערת את הרכב, בדרך של מכרז, אין בו כדי לקבוע את שוויו של הנכס שהיה בידיו, שהרי המדובר, למעשה בהנחה שנתנה לו המערערת. אלמלא התאונה, אין חולק כי המשיב יכול היה למכור את הרכב במחיר גבוה יותר מזה שקיבל עבורו בפועל, ואף גבוה מן המחיר ששילם עבורו למערערת. הפיצוי משקף את הנזק הזה.

12. לא מצאתי יסוד להתערב בפסיקת בית משפט קמא באשר לגובה שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט. ככלל, אין המדובר בעניין שדרכה של ערכאת הערעור להתערב בו, ואיני סבורה כי המדובר בשכר טרחה שאינו משקף את המציאות, בשים לב לכך שהיה על המשיב לנהל הליך שכלל הגשת שתי חוות דעת.

13. בעניין שולי אחד מצאתי כי צודקת המערערת בטענתה, לפיה לא רשאי היה בית משפט קמא לתקן את פסק דינו על יסוד בקשת המשיב, ולהורות שסכום הפיצויים בו חויבה, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מכירת הרכב, להבדיל מן הקביעה המקורית בפסק הדין, לפיה ישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. בית משפט קמא נעתר לבקשה מבלי לקבל את תגובת המערערת, תוך שהוא קובע כי המדובר בהשמטה מקרית, כלשונו. אלא שאין המדובר בהשמטה, שכן בית המשפט התייחס מפורשות בפסק דינו למועד תחילת חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, ומכל מקום היה עליו לבקש את התייחסות המערערת לבקשה. לפיכך אני מורה כי בנקודה זו הערעור יתקבל במובן זה שפסק הדין המקורי לא יתוקן, והסכום בו חויבה המערערת ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

בכפוף לאמור בפסקה לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

ניתן היום, ג' סיון תשע"א, 05 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: